רותי איזבוצקי - יצירה עם נשמה

מי שמכיר אותי היטב יודע שאני סובלת מהפרעה קטנה : מתה על לזרוק דברים!!! לא תראו אותי אף פעם קונה דברים באריזות גדולות... לא יכולה לסבול את זה שיש לי עומס של ציוד. רק כמה שאני צריכה פלוס קצת. כשאני נכנסת לשכנה ופותחת את הפריזר, אני משחררת זעקה קלה : איך אפשר להסתדר עם כל העומס הזה??? והשכנה? היא לא מבינה איך אפשר לפתוח מקפיא ולראות אותו חצי ריק... כנראה שכל אחד ומה שמתאים לו. לא תראו אצלי בבית דברים מיותרים, הארונות שלי לא עמוסים ואני נהנית וממהרת להיפטר מדברים שאינם בשימוש, גם אם בעתיד יתכן שיהיו... אם אצטרך, אקנה שוב! ולמה אני מספרת את כל זה? כי ההדרכה הבאה התחילה מכך שפתחתי את ארון הכלים להוציא משהו ופתאום נתקלתי במכוערת הקטנה הזו: כמובן שהאינסטינקט הראשוני היה להעיף אותה מיד לפח. אבל משהו בצורה המסולסלת הזו קסם לי ופתאום הבזיק במוחי רעיון... שעון!!! עוד תכונה חזקה אצלי היא חוסר היכולת לדחות סיפוקים... אם אני רוצה משהו, זה יהיה עכשיו. כך מצאתי את עצמי אחר הצהריים, רצה עם הילדים לחנות לקנות מקדחה... האמת שכבר מזמן רציתי אחת כזו וזו היתה הזדמנות פז. וכך הכל התחי

  בכל פעם שאני מגיעה ליעד חדש בחו"ל, משום מה מסקרן אותי תמיד להתבונן על חלונות הבתים. אני לא יודעת האם הסיבה לכך היא היופי שבחוץ, או הסקרנות של מה שנחבא בפנים... האנשים, המשפחות, התרבות השונה... ואיך מתנהלת לה שם משפחה? הרי מאחורי כל חלון מסתתר עולם ומלואו. לא בדיוק דומה לשלנו, אך כנראה גם לא כל כך שונה. לפעמים החלונות פונים אל הרחוב, שקופים למחצה, ואפילו ניתן להציץ בחוצפה ישראלית עדינה פנימה ולראות קצת.. ולפעמים כל שנשאר הוא רק לדמיין מה קורה מאחורי התריסים המוגפים... התמונות הללו הן מרחבי שוויץ וצרפת. אין ספק שהמדינה הזו שופעת במים וירוקה במיוחד. אני חושבת שמה שמאפיין את רוב החלונות הן התריסים החיצוניים, אותם ניתן לראות בצבעוניות מיוחדת, או סתם בצבע לבן. הרבה מן הבתים העתיקים בנויים בשיטה מסורתית, בה מוטבעים קורות עץ בטיח צבעוני. השיטה הזו נותנת מראה מיוחד לבתים, במיוחד אם שורת בתים משובצת בצבעים שונים, המשתלבים יחד בהרמוניה עוצרת נשימה. בנוסף, כמעט תמיד נראה תוספת של פרחים צב

במבוק, קדימה במבוק... ראשית, אני מאוד מתרגשת!!! מחכה ליום הזה, שבו אקבל אומץ ופשוט אתחיל לכתוב...  הפוסטים כבר מתבשלים במוחי הרבה זמן ועכשיו רק נשאר פשוט להתחיל ולשתף אתכם בכל היופי שרץ לי בראש שעות נוספות... אז אמרנו במבוק, כן? אז סיפור שהיה כך היה: לפני כשנה בילינו נופש משפחתי בקיבוץ הגושרים שבצפון. במהלך השבת יצאנו לטיול רגלי במסלול "הנהר הנעלם". חמד של טיול, קצר, מתאים לילדים, מוצל, קצת מים ולענייננו, הרבה מקלות במבוקים... הילדים נסחבו כל היום עם המקלות הללו, ולנו רק נשאר להנהן בהסכמה לתחנונים ולמלא את האוטו במקלות הללו. כמובן שכל הדרך גלגלי מוחי עברו למצב ב', מה ניתן לעשות מכ"כ הרבה מקלות?? בהתחלה המחשבה הייתה לבנות סולם שישמש מתלה לבגדים, אך האופציה נפלה מסיבות טכניות שונות. ובכל זאת מה כן? אז קודם כל ניסיתי לפרוס אותם לפרוסות דקות באופן ידני על ידי מסורית. המסקנה שלי היא שזו עבודה סיזיפית  כיוון שרוב החתיכות התפרקו וכמובן לא יצאו שוות בגודלן. הניסיון השני היה פשוט לפנות לשכן חובב נגרות שלו הציוד המתאים לפריסה כזו. ואכן זה היה פתרון